חדשות

דעות

מפת חלות השבת של אימי

זוכרת אני בילדותי, איך במשך שנים רבות הייתה אימי מכסה את חלות השבת במפה יפהפייה שאותות הזמן כאילו דלגו מעל פניה. כפי שאתם רואים בתמונה, המפה רקומה בעבודת יד יפהפייה ושוליה מעוטרים בתחרה לבנה, שמן הסתם ידעה פעם ימים אחרים.
45 שנים חלפו במהירות הבזק מבלי שנרגיש בכך ובכל שבוע המשיכה המפה לככב מעל חלות השבת בבית הורי האהובים. מעולם לא ידעתי ומעולם לא שאלתי מהיכן הגיעה המפה ומי נתן אותה לאימי, אבל אהבתי לראות אותה בימי שישי.

הידיעה על מקורותיה של המפה הגיעה אלי כרעם ביום בהיר. באחד מימי השבעה של אבי האהוב איזידור טובול ישבנו מסובים סביב שולחן השבת. מקומו של אבי נפקד אמנם, אך נוכחותו הייתה בתוכנו. דודתי לורט, אחותו של אבי הביטה במפה ואמרה לאימי: "איזו מפה יפהפייה, רואים שאת שומרת עליה בזהירות רבה."

אימי חייכה וסיפרה: "למפה הזאת יש היסטוריה ארוכה היא התחילה את דרכה כציפית של כרית שנרקמה בעבודת יד במיוחד עבור ילד חמוד. אמו רקמה ותפרה את הציפית במיוחד לכרית שהוא כל כך אהב וסירב להיפרד ממנה. רצה הגורל ומשפחתו של הילד נתפסה בשואה. אם המשפחה הצליחה לשמור את הציפית על גופה במשך כל ימי המלחמה, עד העלתה לישראל ויום אחד היא החליטה למסור לי את הציפית שאשמור עליה מכל משמר. מיד הבנתי שהציפית הזאת תהפוך למפת החלות של השבת, לזכר עולמי לעד בביתנו."

כולנו חייכנו כששמענו את הסיפור ואני אמרתי: "עכשיו אני מבינה מדוע המפה מלווה אותנו במשך עשרות שנים. תגידי אימא, ואיפה הילד?"
אימי התבוננה בי כמהרהרת והשיבה: "לצערנו הרב הילד לא שרד. הוא נספה בשואה".

מאת: רות קרייתי

ישועת השם כהרף עין

זה קרה בראש השנה לאחד מהחברים שלי שאני מאוד אוהבת. אחד מאותם ניסים גלויים שקשים לתפיסה בלב אנוש. נס של 'רופא כל בשר ומפליא לעשות' שתמיד קראנו מרחוק ואולי בסתר ליבנו לא האמנו שאכן זה יכול לקרות במציאות. לולא שמעתי וראיתי זאת במציאות, איני יודעת אם היו בידי הכלים להכיל ולהתמודד עם נס גלוי שכזה.

לפני כעשרים וארבע שנים, לפני שחזרו בתשובה והיו רחוקים מאוד מכל הסממנים הקשרים לדת. יצאה משפחתו של ר' לפיקניק ביום כיפור. אף אחד לא שיער לעצמו איך יסתיים היום המשפחתי המאושר ועל מה שקרה שם מספר ר' (שמו שמור במערכת) חברי האהוב: "זה קרה בראש השנה בהיותי כבן 10. בני דודיי לקחו אותי בתור ילד חמוד יחד איתם לפיקניק. איך שהוא החליטו לעשות מלחמת מים. אחד מבני הדודים שלי נשלח לפתוח את הממטרה, לא כמו היום שיש טפטפות וממטרות, זו הייתה ממטרה אחת שנמצאת באמצע הגן גובה מטר וקצת, והמים שלה מגיעים למרחק של 150 מטר. עשיתי חשבון, שעד שהוא יגיע לברז בכדי לפתוח את הממטרה, אני אוכל להסתכל בחור שממנו יוצאים המים. רצתי לכיוון הממטרה כדי לראות מה יש שם, בפנים, והכנסתי את העין לחור הממטרה. ואז… ללא אזהרה מוקדמת, זרם אדיר של מים, בעוצמה של 150 מטר פרץ היישר לתוך העין שלי. באותם רגעים לא ידעתי כי אחד מבני הדודים שלי שגר קרוב לגן ולא היה איתנו בתחילת הפיקניק, הבין שאנחנו רוצים לפתוח את הברז או שפשוט רצה להרטיב אותנו. בן דוד שובב, ופתח את ברז הממטרה. פרץ של מים בלחץ אדיר נכנס לי לעין וקרע לי את הכל: את הקרנית, הרשתית, הלחמית, את הכל. 300 ומשהו גידים שמחזיקים את העין הכל נקרע."

ר' הובהל במהירות הבזק לבית חולים והובא בדחיפות לצילום רנטגן. הפרופסור שבדק והחזיק את הצילום בידו, הראה להורים המודאגים שהמצב גרוע מכל ואין סיכוי בעולם שר' יוכל לראות בעיניו אי פעם. ר': "לצערי לפי דברי הדוקטור, מהחוזק של הזרם נפגעה גם העין השניה. הדוקטור הודיע להורי שאם אני אעבור עכשיו ניתוח, הדבר היחידי שאוכל לראות זה מקסימום צל וצבעים."

הניתוח של ר' נקבע ליום המחרת בשעות הבוקר. ר': "מנהל בית חולים החתים את הוריי על טופס שכתוב בו שאני אמור להישאר להשגחה בבית החולים במשך 6 חודשים וזה לא משנה אם הניתוח יצליח או לא. באותו לילה הלכתי לישון עם שמן רותח בעיניים שהרופאים שמו לי בעיניים כהכנה לניתוח. אימי ישנה ברצפה סמוך למיטתי וכל הלילה בכתה. אבי שהה מאחורי הדלת ובכה ללא הפסקה."

את מה שקרה למחרת בבוקר אף אחד לא צפה. ר' התעורר בשעה שבע בבוקר, קרא להוריו ואמר להם: "אימא, אבא, חלמתי חלום. אימי לא ממש התייחסה אלי ואני התעקשתי, חזרתי ואמרתי חוזר להם 'חלמתי חלום' לבסוף אימי התפנתה אלי והסכימה לשמוע כל מילה שלי. שוב חזרתי על דבריי ואמרתי לה 'אימא חלמתי' והיא ענתה לי 'טוב… נו? מה חלמת?. אמרתי לה: חלמתי על 3 אנשים שבאו אלי ועמדו ממש פה. 'נו? ו..? מי הם? היא שאלה אותי. עניתי לה שגם אני שאלתי אותם מי הם. אחד מהם אמר לי שקוראים לו המלאך רפאל, השני אמר לי שקוראים לו המלאך גבריאל והשלישי אמר שהוא אליהו הנביא. אימי נבהלה ואמרה 'נו? ו..? מה הם רצו ממך? עניתי לה שגם אני שאלתי אותם מה הם רוצים מימני. והם רק אמרו שהיום אני יוצא מהבית חולים. אימי שהייתה מרוכזת יותר בצער מאשר בסיפור שלי, ענתה לי בהיסח הדעת 'בסדר, בסדר… נו..' ומיד אחר כך באו לקחת אותי לחדר צילום לפני הניתוח."

לפעמים כל מה שצריך בחיים זה לשמוע את הילדים שלנו כשהם מנסים להעביר לנו דברים. ר' ניסה להסביר לאימו את אשר התרחש באותו לילה, אך הוריו לא קלטו את דבריו. ר': "באותו בוקר כשהתעוררתי, כבר ראיתי הכל כאילו כלום לא קרה, אבל הייתי ילד והורי לא התייחסו אלי, אלא רק צעקו ובכו מכאב. ראיתי הכל. ראיתי את הרופאים הולכים וחוזרים והורי לא הבינו את זה."

ר' נלקח לחדר הרנטגן לצילום נוסף. ר: " הייתי המטופל היחידי באותם ימים בצילום עיניים במחלקה." הרופא הביט בשני הצילומים שהיו מונחים לפניו, זה של אמש וזה העכשווי הרים את ראשו ואמר להורים: "רגע, יש כאן משהו לא תקין." ההורים המומים לא הבינו מה קרה ושוב החלו לבכות. ר': "הרופא יצא במהירות מהחדר וההורים שלי עוד יותר נלחצו, צעקו ובכו. הרופא חזר עם איש צוות נוסף ושוב צילמו אותי. שוב הסתכלו בצילום של יום לפני ואחרי ולא האמינו למה שהם רואים. השניים יצאו מהמקום וחזרו אחרי כמה דקות עם הדוקטור הראשי, מנתח ראשי שהיה ערבי והיה במקרה במקום. הדוקטור הסתכל על אבי ושאל אותו בערבית: 'אתה יהודי?' אבי שגידל בזמנו שפם גדול והיה בעל חזות פנים מזרחית ענה לו בערבית 'כן'. הרופא הביט בו ואמר: 'יש לך נס גדול מהאלוקים שלכם. הבט בצילומים ותראה – בצילום הראשון רואים שהכל כאן קרוע ופה בצילום השני רואים שהכל מחובר."

על המשך השתלשלות האירועים שהשפיעו באופן גורלי על כל בני המשפחה, מספר ר': "אבי החליט לערוך סעודת הודיה. הוא לקח את בני המשפחה, העמיס את הרכב בכל טוב ונסע למערת אליהו הנביא בחיפה. זה היה בצום גדליה ואבי לא הבין מדוע אף אחד מהנוכחים במקום לא אוכל… כולם היו בצום. שם במערת אליהו הנביא, באותו יום הכיר אבי את הרב יורם אברג'ל ששהה באותו זמן במקום. אבי התקרב אליו לאט לאט והרב היה לוקח אותו לקברות צדיקים מידי חמישי. תהליך החזרה בתשובה של כל המשפחה קרה ככה לאט לאט. לא ממש באותו יום, אבל ככה התחזקנו עד שחזרנו בתשובה שלמה. החיים הם לפעמים הפתעה אחת גדולה וחייבים תמיד לחייך ולקבל מבורא עולם הכל באהבה ולחשוב תמיד רק טוב וככה יהיה."

מאת: רות קרייתי
תמונת אילוסטרציה

טרנטינו ולא הבמאי

אלכס שפירו היה מסעדת "Tarantino" בקניון סינמול במפרץ חיפה ויש לו מה להגיד לכם.

ביום שישי שלפני חג פורים, 14 למרץ 2014, לקחתי את בתי הלי (עוד מעט בת 5) מהגן, וכהרגלינו בימי שישי, עשינו את דרכנו לסינמול לראות סרט. כהרגלינו? לא בדיוק, כי הלי היתה לא באמת הלי אלא הנסיכה רפנזל ומסביב הסתובבו פרפרים, דבורים, גיבורי על ועוד כל מיני טיפוסים צבעוניים, שמחים ורעשניים, קטנים וגדולים. יום שישי לפני חג פורים, אמרנו.

אחרי סרט עשינו סיבוב באזור מסעדות והפעם נכנסנו למסעדה איטלקית "טרנטינו". המקום נראה אלגנטי ומעוצב בסגנון דומה לרנסנס בטעם ארץ המגף עם קירות מלבנים עם נופי איטליה ממוסגרים, הרבה קשתות ומנורות בצורת פנסי גז. חלונות עוצבו בסגנון כפרי טוסקני. על הרצפה בלטות מעוצבות מאבן ואץ. יש גם מזרקה עם מטבעות בתוך המים וגם חץ שמצביע לכוון רומה.

שולחנות בכל מני גדלים בצבע אץ חום כהה מסודרים ערוכים יפה בחלל המסעדה. אני והלי התמקמנו סביב שולחן לשניים די קטן ליד הקיר. בת על הספה, אני אל הכיסא, מעלינו אחת מתמונות נוף ומסביבנו אווירה איטלקית. מלצרית – חיפושית הביאה לי את התפריט ולבת את דף צביעה פשוט יחסית, וטושים. מה בודקים דבר ראשון בתפריט? את מנות ילדים כמובן. בתי הצטרכה להכריע בין מאכלים איטלקיים כגון פסטה ברוטב עגבניות, פיצה ושניצלונים עם צ'יפס. פסטה ניצחה. הקינוח היה מוזר קצת – ביצת קינדר מול וופל בלגי. לא היה לוופל שום סיכוי. אם לילדים משימת בחירת מנה הינה קלה יחסית, למבוגרים דברים נראים אחרת. התפריט של טרנטינו בהכלת עשיר: מנות ראשונות, כריכים, מרקים, סלטים, לחמים מיוחדים, בערך 10 סוגי פיצה, אין ספור סוגי פסטה ורביולי ועוד לא הגעתי לעיקריות. קיימות, בין היתר, גם 4 אופציות עסקיות. ויש תפריט נפרד ל-"ספיישלים". המחירים סבירים. המספר הגדול ביותר הוא 129 וזה מביא על השולחן 300 גרם של סטייק אנטריקוט.

מה- "ספיישלים" בסופו של דבר בחרתי את שניצל-אה-לה-רומנה שזה שניצל במילוי אווז מעושן, כתף בקר ועוד כל מיני דברים טעימים, בתוספת תפוחי אדמה אפויים. פסטה הגיעה די מהר ויש לציין שמנה הייתה נדיבה ביותר וגם "נורא טעימה" לפי הלי. מלצרית – חיפושית הגישה לי את "אה-לה-רומנה" שתי דקות אחרי זה. המנה לא נראיתה לי יוקרתית ביותר: שני שניצלים עבים על הצלחת ולידם תפוחי אדמה קטנים שלמים עם קליפה. יש גם קערה קטנה עם רוטב מוזר מר חמוץ. טעימה מהמנה ואני כבר רואה אותה באור אחר לגמרי. הבשר מאוד עדין, תפוחי אדמה והרוטב יוצרים קונצרט שלם של טעמים.

החשבון הסופי נראה כך:
ארוחת ילדים: 49 ₪
שניצל אה-לה-רומנה: 59 ₪
בירה שחורה: 13 ₪
סה"כ: 121 ₪
טיפ למלצרית – חיפושית: 15 ₪

דעתי לסיום: חגיגת טעמים ואווירה איטלקית קרוב לבית. לאוהבי הז'אנר ולאלה הרוצים להתנסות כדאי לבקר במקום.

כתב וצילם: אלכס שפירו

בלק בר אנד בורגר

אלכס שפירו היה פה: סניף "Black Bar 'n' Burger" בקניון סינמול במפרץ חיפה – לא כשר.
ביום שישי, שביעי למרץ 2014 יצאתי עם בתי, הלי, שתחגוג בעוד חודשיים יום הולדת 5, לסינמול לראות סרט בשם די קולינארי "גשם של פלפל 2". לאחר הסרט הזמנתי את הקטנה למסעדה לבחירתה. עשינו סיבוב ונעצרנו ליד המארחת החייכנית בכניסה ל-"Black".

מבחוץ זה די שמרני: קיר שחור ועליו הלוגו בלבן ואדום. כשנכנסים פנימה השילוב של אדום ושחור נשמר אבל עיצוב של חלל המסעדה די מושפע, לדעתי, מסרטים של מדע בדיוני. דבר ראשון ששמים לב עליו זה עמוד עגול ענק, מכוסה פנלים אדומים שסביבו במעגל מוצבים שולחנות שחורים, ולכל שולחן יש גם כיסה בסגנון מתאים. העמוד מתרחב בחלק עליון כך שגופי תאורה שם מאירים על השולחנות. חלקו התחתון זה ספה עגולה. יש גם שורה של תאים עגולים לארבעה סועדים כל אחד. כל תא כזה מבודד על ידי שתי ספות אדומות בצורת חצי עיגול עם גב גבוה ושחור מבחוץ, שמקיפות שולחן שחור עגול. יש גם שורות של שולחנות שנראים קונבנציונאליים יותר אבל גם שם שילוב של אדום ושחור נשמר. ישנם גם כמה נישות מרובעות לארבעה עם שתי ספות אדומות ושולחן מלבני ומעליו מסך טלביזיה קטן. הלי התלהבה מאחד התאים והתמקמנו שם. יש לציין שלארבעה מבוגרים תא כזה די צפוף אבל לזוג או לילדים בהחלת נוח. את אווירת מדע בדיוני מחזקים כמה מסכים ענקיים שתלויים על הקירות וגם בר שבקבוקים בו עומדים כל אחד על מעמד מואר מרובע מפלסטיק שקוף בכל מיני גוונים עם בועות וגם בגבהים שונים. זה הזכיר לי איזה כור להפקת אנרגיה אינסופית ממאה ה-23. האור המעומעם מגיעה מתקרה שחורה וחלקה שבה משתקף כל מה שמתרחש מטה. הרעיון של מסכים לא בדיוק עובד לטעמי כי מוצגים שם בעיקר פרסומות ופריטים מהתפריט ועוד כמה קטעי מוזיקה וספורט וזה גם מתנגן במעגל. אם כי יש לציין שצילומים של מנות בהחלת מצוינים.

התמקמנו בנישה שהייתה נקייה וערוכה. השעה הייתה קצת אחרי חמש אחר הצהריים כך שהמקום היה ריק ושקט יחסית. מייד ניגשה עלינו נוי המלצרית, לבושה, כמו שאר הצוות, במדי המסעדה, אדום על שחור, והביאה להלי חוברת צביעה ופעילות לילדים וכמה עפרונות גיר בצבעים שונים. החוברת בעיצוב מהנה וכללה דפים לצביעה ומשחקים לוגיים והיא העסיקה את בתי עד להגעת המנה וגם קצת לאחר סיום הארוחה. אני גם קיבלתי צעצוע – מחשב לוח (טבלת) אם אפליקציית תפריט. שאלתי לגבי אחד מודפס – לא קיים יותר, כמו גם פנקס של מלצר. נוי כלטה את הזמנתי בעזרת איזה מכשיר אלקטרוני. את מדע בדיוני כבר הזכרתי? יש לציין שהמעבר לתפריט האלקטרוני מבורך כי זה הרבה יותר אינפורמטיבי וגם יש תמונות מצוינות של כל מנה ומנה. הלי בלי למצמץ (כאמור בת 5 בעוד חודשיים) איתרה את תפריט ילדים ובחרה את נחשונים מעוף עם צ'יפס ותירס, מיץ תפוחים לשתות וארטיק "בוב ספוג" לקינוח. אני לקחתי קצת זמן לעיין במבחר מנות. התפריט נוטה באופן ברור לצד ההמבורגרים בכל מיני גדלים וצורות אבל כש"בורגר" זה חלק מהשם של המקום זה די צפוי. למי שבכל זאת מתעקש אל משהוא אחר ישנם פירות ים, אנטריקוט, שניצל, מבחר מנות מעוף ופרגית וגם מטבח סיני. תפריט קינוחים גם לא מאכזב. כן, ישנם גם תפריט בריאות ותפריט צמחוני, די מצומצמים. לגבי מחירים יש לציין כי הם לא חורגים מתחום ההיגיון. זאת לא המסעדה הזולה בעיר אבל יש גם כמה יקרות ממנה. לבסוף בחרתי במנה בשם "בלאק סטייל" שזה סטייק פרגית בגריל עם רוטב פטריות בחמאה. הוספתי לזה פטריות מוקפצות, קערת אורז לבן ובירה שחורה. וזה גם הגיע עם לא מאט סלט עלים. נוי המלצרית ניגשה עליי כמה פעמים עם חיוך תוך כדי דפדוף בין המנות השונות ומייד כשסיימתי כלטה את ההזמנה, כאמור, בעזרת מכשיר אלקטרוני.

כעבור כמה רגעים היא הביאה לשולחן מיתקן שמכיל בקבוקונים של חרדל, כל מיני סוגים של קטשופ, רטבים, פלפל ומלח. נראה נחמד אבל לשולחן לזוג המיתקן הזה גדול מדי. הנחשונים של הלי הגיעו לאחר המתנה של כמה דקות נוספות. המנה בגודל משביעה ביותר והילדה אמרה בהתלהבות שזה גם טעים מעוד. וזה גם נראה מעניין עם נחשוני עוף פתלתולים. המנה לא הייתה לא חמה מדי ולא קרה מדי כך שבתי נגשה ישר לעניין ומה שנשאר נוי המלצרית ארזה לנו בקופסת קרטון מעוצבת בצבעי המסעדה. ה"בלאק סטייל" שלי הגיע כמה דקות מאוחר יותר. האורז לא היה די חם לטעמי אבל זה החיסרון היחיד שמצאתי. המנה כללה כמה נתחי סטייק בגודל מספק, מסודרים יפה על הצלחת וגם סלט עלים. לא הספיק ל-"Take Away" אבל שבעתי. הטעם המתקתק הזכיר לי במקצת את המטבח התאילנדי אבל יחד עם רוטב חמאה ופטריות זה היה די ייחודי.

והחשבון הסופי נראה כך:
נחשים: 49 ₪
בלאק סטייל: 69 ₪
פטריות מוקפצות: 8 ₪
אורז: 17 ₪
בירה שחורה: 13 ₪
סה"כ: 156 ₪
טיפ לנוי המלצרית: 20 ₪

דעתי לסיום: למחפשי דברים מעודנים או אקזוטיים אין מה לעשות ב- Black. לאלה שרוצים ליהנות עם חברים או ילדים ולא לשלם יקר מדי המקום בהחלט יספק את הסכורה.

כתב וצילם: אלכס שפירו

נשים בסטטוס 'פנויה'

לפי הסטטיסטיקה בעולם יש יותר נשים בודדות מאשר גברים וזאת מהסיבה שיש יותר נשים בעולם מגברים. כמובן שזה לא משמח אף אחד, אבל אם נדבר ברצינות ונעזוב את הסטטיסטיקה בצד, היום ממש לא קל למצוא לעצמך בן זוג
כל עוד את צעירה ועדיין נמצאת במסגרת לימודים כלשהי, או בצבא מספר הגברים הסובבים אותך גדול יותר והסיכויים לקשר גבוהים יותר. אבל אם השנים מספרם הולך וקטן והמצב מתחיל להראות קצת אחרת.
בהתחשב שעם הזמן והניסיון, ציפיותיך והביקורתיות שאת רוכשת מסננים כמות גדולה של גברים, אבל בכל זאת יש לך שאיפה לזוגיות.
אז למה זה קורא בעצם שנערה, או אישה אינה מצליחה למצוא לעצמה בן זוג מתאים?
סיבות לבדידות
עד גיל 25-30 הסיכויים לפגוש גבר מתאים ולהתחתן הם גבוהים, הייתי אומרת אפילו גבוהים מאוד. אם זה לא קורא אז ישנה פה בעיה והיא לרוב בבחורה או באישה עצמה.
ישנן בחורות שהן ביישניות במיוחד וזאת בעיה, לכן מעגל הגברים הסובבים אותן מצומצם מאוד. בכדי להגדיל אותו ולמצוא את האחד שלך את צריכה להתגבר על התכונה הזאת, לנסות להבין מהיכן זה מגיע ולעבוד אם עצמך ואם זה באימון אישי על הביטחון העצמי שלך, כי יכול להיות שזה נובע מחוסר ביטחון עצמי ואם זה לבד על הנשיות שבך, יכול להיות שהסיבה שאת לא מספיק מרגישה מושכת.
הסיבה לכישלון בחיי הזוגיות בגיל צעיר, כשהבחורה או האישה הצעירה אינה שלמה עם החיצוניות שלה, היא מודעת לבעיות החיצוניות שלה, לכן גם הביטחון העצמי יורד והכל משתבש. נכון שזה לא קל לקבל את עצמך כשאת מודעת לחסרונות שלך והם מפריעים לך. אם את לא שלמה עם עצמך את יכולה להיעזר בבעל מקצוע, וזה לא קל, אבל עם את מודעת אז תפעלי, זה ישתלם. לא סתם אומרים: "אין נשים לא יפות , ישנן נשים שמתעצלות להיות יפות". קחי לתשומת לבך ואל תתעצלי לטפל בעצמך.
הסיבה השלישית היא מערכות יחסים כושלות, ההתנסות הכושלת היא לרוב הסיבה הרצינית בעניין. הכישלון גורר אותך במחשבותיך לייאוש ואיבוד אמון בגברים וביחסים עימם. אבל בואי נביט על העניין מזווית אחרת, ישנם הרבה מקרים של מערכות יחסים כושלות ואולי אפילו יותר קשות משלך, אבל בכל זאת האנשים לא מתייאשים ומוצאים את הבן הזוג המתאים, זה אומר שלא צריך להרים ידיים, ולראות בעניין את הצד החיובי, כשתמצאו את הבן זוג המתאים תעריכו אותו יותר, כי נענים יותר מדברים טובים אחרי התנסות עם דברים שליליים.
לעומת הנשים הצעירות לנשים אחרי גיל 30 למצוא בן זוג עוד יותר קשה, וזאת מהסיבה שהביקורתיות עולה, הדרישות עולות והן ממש בוחנות את הגברים תחת זכוכית מגדלת, ומכך נובאה המעגל הקטן של הגברים בסביבתן. העובדה שבגילאים אלו רוב הגברים נשואים כבר ועדיין לא גרושים לא מועילה במיוחד, המבחר מצומצם אבל בכל אופן ישנו.
ישנן נשים העוצמות את עיניהן על חסרונותיו של הבן זוג שזה גם לא ממש פיתרון. אל תמהרו להעלים עין, תבחנו ותחשבו טוב, האם תוכלו להשלים ולקבל את חסרונותיו של הבן זוג ולחיות איתם לאורך החיים.
שימו לב להרגליו, בגיליים אלו גברים כבר פחות או יותר מעוצבים בהרגליהם ובתחביבים שלהם. מה הם הרגליו, מה הוא אוהב, מה שונא ואז שאלו את עצמכן, האם אני מוכנה לקבל זאת ולחיות אם זה או לא. כי לנסות לשנות את בן זוגך בלתי אפשרי, זהו בזבוז אנרגיה לחינם.
תלמדו לעשות את הבחירות הנכונות תוך כדי התבוננות וקבלה, תגיעו להשלמה מלאה או תוותרו עליו, אבל אל תנסו לשנות ואל תחקו שישתנה, כי זה לא יקרה. מצד אחר לפסול את כולם ולחפש את המושלם אפשר לאורך כל החיים ובסופו של דבר להישאר לבד.
הרבה נשים נשארות לבד מהסיבה שלא מצאו את גבר חלומותיהן, שהוא גבוה, חתיך, מושך, חכם, דואג, מבוסס כלכלית ואתן תמשיכו… עד אין סוף.
אבל בחיים, בטבע, אין מושלם. אין אנשים מושלמים גם אתן לא מושלמות, לכל אחד יש חסרונות ויתרונות. ולרוב דווקא החסרונות הופכים אותנו למיוחדים ושונים מאחרים. אני רוצה לשאול שאלה, האם הרבה ממכן חשבו על מה זה בכלל לחיות עם גבר מושלם? משעמם, נמאס במהרה, כי זהו הטבע האנושי שלנו. הרי אנשים הם שלמים, והם נעשים שלמים מחיבור בין חסרונות ויתרונות שלהם, והשאלה היחידה שיכולה להיות רלוונטית בעניין האם הבן הזוג הספציפי הזה מתאים לך ואת רואה אותו כמושלם. אל תפרקו את הגבר שלכם ליותר מידי חלקיקים קטנים ותבחנו את החסרונות תחת זכוכית מגדלת, כי גם בחסרונות יש חיוביות, השלמות היא השילוב בין חיובי לשלילי, והחיבור ביניהם הוא יפה יותר מקיצוניות של כל חלק בנפרד.
להבדיל ישנן נשים שהבדידות שלהן היא בחירה מודעת, הן מספיק שלמות עם עצמן ומספיק עצמאיות, הן פשוט לא רוצות בן זוג קבוע לחיים לא כשיו ולא בעתיד.
בואו נבחן מה הם חסרונות ומה הם היתרונות של בחירה שכזאת:
היתרונות:
  • אישה כשהיא לבדה מקדישה את כל זמנה הפנוי רק לעצמה, לתחביבים, לעיסוקים, לחברות וכו' משהוא שלא ממש קורה בקרב נשים נשואות.
  • היא לא מגבילה את עצמה גם ביחסים אם גברים, היא לא מתחייבת ועושה כל מה שעולה בדעתה ומחליטה לבד.
  • אישה לבדה לא כבולה בתוך עבודות הבית, היא מנקה, מסדרת ומבשלת מתי שמתחשק לה.
  • היא יכולה להרשות לעצמה להקדיש את כל זמנה לפיתוח עצמי, לפינוקים, חדר כושר, ספא וכו'
  • היא פשוט מתעסקת ודואגת רק לעצמה ולא צריכה לחלוק שום, כלום אם אף אחד אחר.
החסרונות:
  • אישה לבדה מתמודדת עם קשיים בחיים, מעבירה חגים לבד ואין לה עם מי לחלוק את שמחות החיים והצער.
  • היא צריכה לקחת על עצמה גם תפקידים השייכים לגבר בבית.
  • ישנה גם אשליית נוכחות של חברים וקרובים, שכאילו דואגים לה, כמובן שאני לא אומרת שאישה בלי גבר לא יכולה להתקיים, אבל בכל אופן זה שונה, כל הקרובים מנהלים חיים משלהם, ורק לפעמים הם שומעים לך ומשתתפים בחייך. אבל בילויים עם חברים וקרובים זה משהו אחד וקשר אם בן זוג שנמצא לצידך באושר ובצער זה משהו שונה לגמרי.
  • לא חברים ולא קרובים יחלקו איתך את חייך בכל עת לאורך שנים כמו שזאת יעשה בן זוגך, וזה גם כשיש ילדים כי הצאצאים בסופו של דבר עוזבים את הקן ואת נשארת השאלה עם מי, עם עצמך או עם בן זוג.
נשים יקרות שלי את בעיית הבדידות צריך לפתור ולא לוותר.
אלה ממכם שיש להן בן זוג תנסו להתבונן בו מזווית אחרת, אולי הוא לא כזה גרוע ואתם סתם חולמות על הבלתי אפשרי, ואם הוא באמת גרוע אז תצאו מהסרט שזה ישתנה ותמשיכו הלאה, העולם כולו מחכה רק לכם.
אלה ממכן שאין להן בן זוג, תאמינו, תעבדו אם עצמכן ותשפרו אם יש מה לשפר, ויש מה לשפר תמיר, ותהיי בטוחות הוא יגיע וזה קבר מניסיון אישי.
ואם תאמינו … תראו…
שלכן באהבה נוי בונן.

המחאה השקטה

למה יש לי בעיה עם המחאה? כמובן שאין לי בעיה עם הנושא גם אני כמו רוב האנשים בגילי שילמתי בענק את מחיר יוקר המחייה פה בארץ.

מובן שאני חושבת שהמחאה מוצדקת, ושהמצב עכשיו הוא בלתי נסבל ולא נותן שום סיכוי אז למה אני מתנגדת? אתם שואלים ובכן, לדרך. המחאה הזו, איך שלא תסובבו את זה, זו קבוצה של אנשים שנוקטת בפעולות כדי שהצד שמולם ישנה את דרכו. זאת אומרת, לא משנה מה הם עושים, לא משנה ההתפטרות של המתמחים, בשורה התחתונה המחאה הזו משולה לילדים שמוחים נמרצות כדי שאימא תיתן להם גלידה. אין פה באמת התמודדות של שווים, כי בשורה התחתונה רק אלו שלמעלה יקבעו מה יקרה ואיך זה יסתיים, ולא אף אחד מאתנו, כמו במקרה של גלעד שליט או רון ארד, או המחאה של ויקי כנפו, אין באמת את הכוח לשנות. אז איך פותרים בעיה לגיטימית?

זה כבר לתפישתי לא קשור לכלל, את זה כל אחד יכול לעשות לעצמו. אם אני מרגיש שאני עובד יותר מדי קשה ולא רואה את הילדים, אז אני אגמיש את עצמי ואני אמצא פתרון, כמו שרבים מצאו. שורש הבעיה היא הפרט ולא הכלל, וזה רק בידיים שלנו איך יראו חיינו, ואם אנחנו חותרים לחופש, אז נמצא את הדרך להיות חופשיים. נוותר על דברים, נחייה בפשטות גדולה יותר, נעבור לפריפריה ובעיקר נתחייב לדרך של חופש ולא של עבדות. אני לא מתנשאת על אף אחד, גם אני עזבתי קריירה עם הרבה כוח וכסף, כדי להיות מאושרת ובריאה. גם אני עשיתי ויתורים כדי שלא אצטרף להתפשר על הדברים החשובים לי באמת. וזה עובד לי בכל הרמות. מבחינתי, זה תלוי שוב רק בדבר אחד, האם אתם מוכנים להיות חופשיים? או לא<

כך אנו נראים בעיניהם

זה לא סוד שבשנים האחרונות אופייה של העיר אילת השתנה לבלי היכר. נשאלת השאלה: באיזה אופן ובאיזה מחיר? מצד אחד העיר התייקרה להחריד ומצד שני תנופת הבנייה תפסה תאוצה. שכונות חדשות קמו. תושבים חדשים הצטרפו לשורותינו, צרפתים, אנגלוסקסים ו… סודנים שצבעו את הרחובות בשחור. האם זה טוב ליהודים? על כך ימים יגידו. מה אומרים עלינו שאר אזרחי המדינה? מדוע עוזבים אנשי העסקים ויזמים חדשים לא מגיעים לעיר? את האמת? גם הביקורת עלינו כבר לא משהו אפשר להתגאות בו. וכך, ככל שהתאמצנו בחיפושים אחר כתבות מפרגנות בתקשורת הארצית, לצערי הרב לא מצאנו. הביקורות אינן מחמיאות ואף מותירות טעם מר.

בשעה שהתקשורת הארצית מסקרת לדוגמא את הפסטיבלים של שוויץ, מסוקרת העיר אילת על דבר אחר אותה היא מייצרת: עיר מנופחת, מטונפת ויקרה. עיר שכל העולם מתנקז אליה בגלל מסיבות סמים. קטינים ואלכוהול. נופשים שמעדיפים את אנטליה ותיירים שלא ממהרים להגיע. קחו לדוגמא עיתונאי מאתר אינטרנט ידוע שסיקר לפני כשנתיים את המצב בעיר וכתב על יוקר הנסיעה במוניות, על האיום הקיומי בטיסות פנים, בעקבות הוספת קו תעופה חדש של 'אל על'. עוד השווה, כמשל, את מצבנו לחנויות מכולת שנפתחות כפטריות הצצות אחרי הגשם, בעקבות הצלחת המכולת הראשונה ולבסוף כולן נסגרות. האם אנחנו עולם הולך ונעלם?

בשעה שעיתונאי, מאנשי התקשורת הארצית, התלונן על ההשלכות הרעות של 'אל על' בטיסות פנים, כתבו בעיתון המתחרה על היתרונות שבדבר. על הגאווה המקומית של התאחדות המלונות באילת, המרוצים מאוד מההחלטה לאפשר 'לאל על' לקיים טיסות סדירות לעיר הנופש, כי ככה התיירים ינחתו הישר בעיר הדרומית. שבי שי מנכ"ל ההתאחדות נשמע מרוצה: "התחרות שנפתחה תוביל למחירים טובים יותר ולשירות טוב יותר". בעיר נערכו לגידול משמעותי במספר התיירים שיוכלו לטוס עם אל על ישירות מחו"ל. בדיעבד, מספר שנים אחר כך לא כל כך נראה שהעסק הצליח במבחן הזמן. מחירי הטיסות של 'אל על' עלו לשחקים, האילתים לא מקבלים הנחות משמעותיות להם חיכו בקוצר רוח והתיירים אינם זורמים לעיר הדרומית. אולי כי עקבה המתפתחת בצעדי ענק, קורצת להם יותר.

על המוניות, הנופשים והתיירים באילת כתב אותו עיתונאי: "זה נראה כמו שוּק. חזרתם מאילת? נסעתם במונית משדה התעופה? איזה שירות קיבלתם בהיעדר פיקוח ואכיפה השירות שניתן לנופשים "לא עומד בקריטריון הבסיסי ביותר?" לצערי, שנה עברה מאז הביקורת בצינית בתקשורת ועדיין אנחנו נראים כתושבים של מדינה אחרת והעיר נראית כמו כל הצרות של המדינה. מלבד הבושה שעיר תיירותית נותנת שירותים שכאלו, כאילו לא מספיק בכך, החליט ראש העיר לעשות דווקא עכשיו שדרוג רציני בכביש שדה התעופה. בוקר אחד עלו בולדוזרים על המקום, חפרו וחפרו ועדיין חופרים, דווקא עכשיו בעונה הבוערת. את הנופש והתייר זה לא מעניין שדווקא עכשיו, בשיא העונה, החליט ראש העיר לשדרג לו את העיר. מצידם זה יכול להיעשות בחורף, כשהעונה רגועה. תייר המגיע לאילת רוצה קודם כל להגיע למלון שלו וכמה שיותר מהר. כביש סגור גורם לו לסבול עוד דקות ארוכות בחום הבלתי נסבל, עד שיראה את הצל של המקלחת הקרה. אז מה הפלא שתייר שכזה מגיע כולו נוטף זיעה, עומד בקבלה ומקלל? מה הפלא שמכנים אותנו "הדרום הפרוע" בהשוואה למערב הפרוע הידוע לשמצה?. ואל תגידו לי "יש מזגנים בכל מקום" כולנו יודעים שגם בין 'מזגן למזגן' המצב בלתי נסבל.

גם שדה התעופה ב'עובדה' זכה לקיטונות צוננים של ביקורת: "אין פיקוח על נהגי המוניות. חלקם נכנסים לאולמות הנוסעים ומשדלים נוסעים לנסוע עמם. זה נראה כמו שוק. המצב חייב להפסק", אמר מקור אילתי המעורה בסוגיה. ב'עובדה' אין תחנת מוניות מסודרת כמו זו שפועלת בנמל התעופה בן גוריון, עם סדרנים המפקחים על המוניות ועל סדר הנסיעה שלהם. "הבלגן במקום אדיר, וזה ממש בושה שעיר תיירות נותנת שירותים כאלה", הוסיף המקור: "נהגים מגיעים למקום בלבוש שאינו הולם לנתינת שירות. זה מתאים למדינה במזרח אפריקה – לא לעיר תיירות כמו אילת". ברשות שדות התעופה מוּדעים למצב. ממשרד הדוברות נמסר כי "הרשות נמצאת בהליכים לקראת יציאה למכרז למתן שירותי פיקוח על המוניות בעובדה." בד בבד – ועד להסדרת תחנת מוניות מקומית – פועלים העובדים במקום לשמירה מרבית על הסדר הציבורי, ובמקרים קיצוניים אף הוגשו תלונות במשטרה על נהגים שהתנהגו בפראות. הרשות אף נעזרת בפקחים של משרד התחבורה.

אם יש דבר שאני שמחה עליו, שאותו עיתונאי טעה בו ובגדול, זה החיזוי על נפילת התעופה באילת. כך הוא כתב: "בעוד שנה או שנתיים, כשתרצו לטוס לאילת תיאלצו כנראה להיזכר באורך אפו של משרד התחבורה. השבוע הוכיח המשרד שהוא רואה רק עד קצה האף וגם את זה במטושטש ולמה? כי בעוד שנה או שנתיים יהיה קשה מאוד להשיג מקום בטיסה לאילת באמצע השבוע. זה לא יקרה בגלל שהמוני ישראלים יציפו את 'שדה דב' בתל אביב או את 'טרמינל 1' בנתב"ג כשיעדם אילת, אלא בגלל שלפי כל הסימנים מספר הטיסות לאילת יצטמצם בצורה דרסטית. גם היום הקו לאילת מדשדש במקום מבחינת כמות נוסעים, וכבר כיום 'ארקיע' ו'ישראייר' המפעילות אותו, לא יכולות לחדש את צי המטוסים המופעל בו שכן זה אינו קו רווחי מאוד אבל בכל זאת מכניס כמה שקלים בסוף שנה. למקום הזה הכניס שר התחבורה ישראל כץ גם את 'אל על'. זו החלטה אישית של השר, שכן ברשות התעופה הושמעה התנגדות קשה. נכון שרשות התעופה האזרחית תקבע כמה טיסות 'אל על' תפעיל לאילת. נכון שהכל יהיה רשום ומוסדר. אבל 'אל על' לא מתכוונת לרכוש מטוסים קטנים לצורך הטיסות לאילת. היא תפעיל בו את מטוסי הסילון שלה, המבצעים טיסות לאירופה. אחרי שהיא תכניס תחרות קשה מאוד לקו, 'ארקיע' ו'ישראייר' יתחילו להפסיד ולא יוכלו להמשיך ולהפעיל את אותו מספר טיסות על הקו."

תודה לאל, החיוך חזר לפניי. שנתיים (כמעט) אחרי שהכתבה נכתבה באותו אתר תקשורתי גדול, יש 'ארקיע', יש 'ישראייר' ויש 'אל על' בתוספת מצויינת שאף אחד גם לא חזה אותה: התחרות הניבה הנחות משמעותיות לתושבי אילת, מלבד 'אל על' שלדעתי עדיין לא קראה את המפה ולא עלתה על הפוטנציאל הגדול שניתן לה. המחירים ב'אל על' יקרים להחריד. ההנחות לאילתים אינן משמעותיות והמתחרים שלה, מלבד חידוש ושדרוג צי המטוסים שלהם, עושים חיל. רק לסבר לכם את האוזן, כשהזמנתי טיסה למרכז הארץ בחג שבועות, התברר לי כי הטיסה הזולה ביותר הייתה של 'ארקיע' (69 ₪ הלוך ו- 63 ₪ חזור) מחיר מציאה שהתחרה גם על מושב באוטובוס של 'אגד'. לשמחתי, גם ב'ישראייר' עלו על הפוטנציאל שבקהל האילתי ומזה מספר שבועות הוציאו טיסות מיוחדות במחיר דומה לזה של 'ארקיע'. והייכן עומדת 'אל על' בסיפור? באותו מקום ממש. חברת 'אל על' נתפסת בעיני האילתי כחברה מתנשאת שאינה יורדת אל העם ולכן ההתייחסות אליה בהתאם.

אולי במחיר יקר, אולי במחיר דמוגרפי, התושב האילתי למד להרים את הראש. התושב האילתי כבר לא תמים ולא פרייר של אף אחד ורק דבר אחד מפריד בין האילתי והאושר הנכסף: סודנים! נו טוב, עכשיו אחרי שדרום סודן קיבלה סוף סוף עצמאות, אולי עכשיו הם כבר לא יקראו 'פליטים' חסרי מדינה וכולם יקראו להם בשמם האמיתי 'מסתננים מהגרי עבודה'!. פשוט עובדים זרים שמסתננים למדינות, פורצים גבולות, מניפים דגלים של מסכנים בשם הגזענות, ב'שם הצבע' שלהם, בתקווה שתמיד יהיו אנשים פריירים שיסכימו לשכן אותם במדינה שלהם, כשכל זה קורה על גבם של תושבי אותה מדינה, ששותקים והולכים למשרד העבודה לקבל אבטלה. איך אני קוראת לזה? 'הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת' ושלא תטעו – אנחנו ה'כושים'. אחרי ששרדנו את השואה, אחרי שגברנו באו"ם על מדינות ערב, אחרי מלחמות חורמה, בנינו את המדינה, אחרי רבנו עם כל העולם ונהרגנו בה, אחרי שעברנו צנע, סבל, צער, שואה, סכנות גרעין, מלחמות הישרדות קשים ביותר ואבטלה אחרי כל זה באו הסודנים ופשטו על המדינה שלנו כנחיל ארבה.

כתבה: רות קרייתי